גאווה ישראלית- מחזות הזמר הקלאסיים תוצרת כחול לבן

המילה קלאסיקה היא כל כך סובייקטיבית. עבור כל אחד יש לה משמעות שונה לחלוטין. לאחד היא מתקשרת לדברים מהילדות עליהם הוא גדל, ולאחר לדברים שהשפיעו ועיצבו את חייו גם אם בגילאים בוגרים יותר. אבל לא משנה מה המונח המדוייק שלה, אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו נמשכים לנוסטלגיה. רוצים לחזור שוב ושוב אל אותו הרגע שמעלה בנו חיוך.

כשאני חושבת באופן כללי על המושג הזה- מחזות זמר ישראלים. אני קודם כל מרגישה גאווה גדולה על היצירה המקומית שלנו, שמגיעה מדי שנה לשיאים חדשים. הבמה שניתנת ליוצרים כאן במדינה הקטנה שלנו היא תמיד מבורכת והאפשרות לשבת באולמות התאטרון ברחבי הארץ ולהתחבר לשפה שרק אנחנו הישראלים נבין היא כל כך לא מובינת מאילה. ואיכשהו גם אנחנו מדינה כל כך צעירה שחוגגת רק 76 שנים, הצלחנו לייצר כאן רפרטואר תרבותי מרשים ביותר עם כמה וכמה הפקות שלגמרי ראויות לתואר קלאסיקות. אז החלטתי היום לגעת בכמה הפקות שבעייני היו פורצות דרך ואם נשווה לרגע למונחים מהעולם, הן העייני קלאסיקות מחזות הזמר שלנו.

ספר הג'ונגל- המשפט הראשון איתו פתחתי הוא שהמילה קלאסיקה היא מאוד סובייקטיבית. וזה כנראה נכון יותר מהכל בהקשר של הבחירה הזו. הרבה פעמים אנחנו בכלל לא נתייחס לעולם הצגות הילדים תחת אותה הקטגוריה של מחזות זמר, לא ברמת ההשקעה, העלילה, התקציבים (ושלא נדבר בכלל על השירה בפיילבק). אבל אי שם בשנות ה90 ההפקה של ספר הג'ונגל היתה כל כך חריגה בתוך הנוף. זו היתה הפעם הראשונה בעארץ שההשקעה בהצגה שמיועדת לילדים או לכל המשפחה לא נפלה באיכות שלה מכל הצגה למבוגרים בתאטרון רפרטוארי. לא סתם גם היום, כמעט 30 שנים אחרי ההפקה המקורית, היא ממשיכה להכות גלים והכרטיסים לעיבוד המחודש שלה נחטפים בדקה.

בוסתן ספרדי- אנשים מגיעים לתאטרון כי הם רוצים או לחוות אסקפיזם מוחלט אל עולם המנותק לחלוטין משלהם. או כי הם רוצים להרגיש שהם רואים השתקפות של עצמם על הבמה, להרגיש שייכים למשהו גדול יותר. ואין תחושת שייכות או ייצוג ראוי יותר לתרבות של יהדות ספרד ממחזה שבמקרה גם נכתב על ידי נשיא מדינת ישראל לשעבר. בשנים בהם הקיטוב העדתי היה כה גדול, הגיע הסיפור המרגש הזה על השכונה הירושלמית בימים שלפני קום המדינה והצליח לייצר נכס תרבותי שלא מאבד את היופי והייחודיות שלו לאורך השנים, גם לא היום בגלגולו הנוכחי בתאטרון הבימה.

קזבלן- ואם כבר עוסקים בשסע העדתי, אי אפשר שלא לדבר על קזבלן. הרי בואו נודה באמת אם נעשה משחק אסוציאציות ונשאל מה הדבר הראשון שעולה לראש כשאומרים מחזמר ישראלי, זו ככל הנראה תהיה התשובה (ומיד גם נפצח בשירה של "כל הכבוד"). המחזמר שגם הפך לסרט כל כך מצליח (השני הנצפה ביותר בתולדות המדינה) מניח בצורה הכי חשופה שיש את הנפש של החברה הישראלית, עם כל החסרונות וכל היתרונות שלה ובעיקר מדגיש כמה בסוף כולנו די דומים. אז אם לאמריקאים יש את הווסט סייד סטורי, לנו ללא ספק יש את קזבלן וזו תחושה כל כך טובה.

מרי לו- בשנת 2002 הטרנד הבינלאומי לבש סוף סוף כחול לבן. מחזמר להיטים עלה בישראל המוקדש כולו ליצירתו של צביקה פיק. ואי אפשר לחשוב על היצירות של פיק בלי לבנות סביבן סיפור אהבה כה ישראלי. מאז קמו כאן עוד כל כך הרבה הפקות בסגנון שנעו סביב יצירותיו של אמן כזה או אחר. אבל הכבוד הראשוני ומי שמובילה את הז'אנר בארץ עד היום היא ללא ספק ההפקה של המחזמר מרי לו.

בילי שוורץ- מהפקה קטנה שעלתה במסגרת חג המחזמר בבת ים, לאחת מההצגות הפופולאריות בישראל. שרצה על הבמות בכל הארץ במשך יותר מחמש שנים (ולא נשכח את הגרסא המיוחדת לקורונה). יותר מהכל המחזמר הזה היה גשר, לדור שלם של ילדים ובני נוער שנחשפו אולי לראשונה בחייהם לאיכות הבלתי מתפשרת של יצירה מקומית. צוות השחקנים והצוות האומנותי של ההפקה הצליחו כמעט בן רגע להפוך אותה לאחת ההצגות המבוקשות בישראל ואוהד חיטמן היווה דוגמא והשראה לעשרות יוצרים צעירים להעיז ולרדוף אחר החלומות שלהם.

אפס ביחסי אנוש- כשלוקחים יצירה קולנועית ומשנים לה את המדיום זה בסוף, כמו כל דבר, יכול ללכת לשני כיוונים. הצלחה מסחררת או כישלון גמור. תמיד יהיה לנו למה להשוות, וזה נכון פי כמה במקרה הזה כשהיצירה המקורית היא עצמה נחשבת קלאסיקה התחומה. אבל בזכות צוות כותבים מופלא, וקאסט מדוייק להחריד (ייאמר לזכות עידו הבמאי שגם בתוך שלל החלפות השחקנים לאורך השנים הדיוק הזה נשמר), ההפקה של אפס ביחסי אנוש בבית לסין היתה איזושהי פריצת דרך לאיך תאטרון ישראלי צריך להיות.

החבדניקים- רמת ההשקעה ביצירה ובהפקה מגיעה ככל הנראה לפסגה בהפקה הזו של תאטרון הקאמרי. רבות דובר ונאמר על ההשוואה בינה לבין הפקה אחרת מעבר לים אבל זה כל כך לא משנה. בסוף מנוח כאן סיפור, כל כך ישראלי, כל כך שלנו והוא לובש חיים ואור וצלילים. ובתקופה כל כך מורכבת גם מצליח לגרום לנו לצחוק, לצאת קצת ממחשבות על השגרה ופשוט להביט על עצמנו מהצד. על קיבוץ הגלויות המודרני שלנו, קצת לטפוח לעצמנו על השכם להבין שבסוף נוכל לעשות כאן יחד הכל, אבל דרך זה בעיקר להבין איך אפשר להשתפר כחברה. ובואו נודה באמת, היום זה כל מה שחשוב.